דקלה הנה יוצאים שוב למסע מרגש בעולם מופלא. השבועות שקדמו היו עמוסים עד הרגע האחרון כמעט ובכל זאת הספקנו כל מה שרצינו והגענו אל הרגע. שחזרנו כמה צעדים ראשונים במסע כמו לצלם תמונת פרידה מטוליפ, סבא וסבתא בבית שאן (עפ"י ספרון המסע הקודם) לחבוש כתום, להתפנק (ולהשתעשע) עם כריות האימוג'י (כל אחד זכר יופי מה האימוג'י שלו) ולהיעזר בעזרא המזוודה חברתנו משכבר. סבא קיצ'י הסיע וליווה אותנו לשדה. יצאנו מעין גב כשעוד היה חושך וממש עקבנו אחר השמש עולה בדרך. יחד עם כדורים פורחים בגלבוע… הגענו ככ מוקדם לשדה והיה לנו הרבה זמן להעביר. הוא עבר איכשהו בקלות. הבנו את אורכו רק כשנכנסנו למטוס ועברי התחיל לטרוף את השניצלים שסבתא אסתר הכינה. אחד אחרי השני. עוד לפני שהמטוס המריא. אז קלטנו שמההתרגשות הוא לא ממש אכל עד לרגע הזה. הוא גם די דאג שנפספס את הטיסה וכל הזמן שאל על זה וכשנכנס למטוס באה הרגיעה ואיתה בולמוס האוכל. זה היה ממש מצחיק.י
במטוס התרגשנו מההמראה ומהנוף. בהמשך עזרא המזוודה עשתה את תפקידה כראוי ושלפה מיני הפתעות שהעבירו יופי את הזמן. ציירנו, שיחקנו, קראנו, חלקנו ישנו, לקראת הסוף גם רבנו ככה להשלים את חוויית הטיסה ובסוף נחתנו בשלום. בבאזל. הילדים שעזרו מאוד גם בעלייה למטוס התגייסו בבגרותם המרגשת שוב ואספו את כל המזוודות. כולנו חיכינו להללי שהבינה פחות את הסיטואציה ועצרה כל רגע לטפל במאיה התינוקת שלה. מזל שהדרך לסוכנות הרכב היתה קצרה. אמיתי הציע שבפנייה לצרפת שנשחק "צרפת-שווייץ" סטייל "ים-יבשה" עד שעידן הסביר שאנחנו בשטח בינלאומי שלא ממש שייך לאף אחת. נו-מילא. בסוכנות הרכב התעכבנו כי התור וגם ההסברים שאחריו היו ארוכים אבל איכשהו גם זה עבר. קבלנו את האוטו שברושם הראשון היה נראה קטן יותר מזה שלנו בבית עד שבלע את כל שבעת המזוודות שלנו והותיר הרגשה מרווחת לכולנו. נסענו נסיעה של כשעה עד לדירה עם עצירה לנשנוש קל. בשלב הזה כל מה שרציתי זה להגיע לדירה כדי לנחות באמת וכך היה. הדירה מקסימה וחיכתה לנו בה עוגת אלזס (ע"ש חבל הארץ בצרפת בו הכפר שוכן). הלכתי להרדים את הללי ומשם אני כבר לא זוכרת כלום עד הבוקר ? ועל כך בפוסט הבא…י
