דקלה היום נסענו לפארק אוחה ולוהה שזו מן שמורה גדולה של דיונות יערות ואגמים בה רוכבים באופניים בשבילים אינסופיים. מקום נפלא ללא ספק. לפחות בפוטנציאל ?
אנחנו, לאחר השיא של ואן פרסי והימים שקדמו, הגענו אליו קצת עייפים. גם הלכנו לישון ממש מאוחר בלילה שלפני, דוקא לפני הבוקר היחיד עד כה שקמנו עם השכמה כדי לצאת בתשע ?
הנסיעה לשם עברה בכיף. בחירת האופניים במקום היתה קצת צולעת. הללי רצתה שנביא לה את האופניים הצהובות שלה מעין גב לאחר שלא מצאנו לה אופניים עם גלגלי עזר (לא באמת היתה לנו כוונה כזו בכלל). במקביל אמיתי התקשה למצוא את האופניים המושלמות בשבילו כי היה בין המידות (היו בערך שתי מידות, לגדולים ולקטנים). עברנו גם את זה ויצאנו לדרך.
חלקים ניכרים היו ממש כיפיים אבל פה ושם משבר. סיפוק כשמתגברים אבל עוד לא ממש מספיקים לצבור כח חדש ואז מגיע עוד אחד. נחים. נושמים. צוחקים. ממשיכים. עוצרים. מטפסים על עצים. ממשיכים. מתפלשים בדיונות. ממשיכים. מתעייפים. עוצרים. מאכילים ברווזים באגם. ממשיכים. מתעייפים מאוד. מסכימים לאפשר לגאיה זמן ציור בפלאפון. גם האחים. עד כדי כך. שוב צוחקים. נושמים לרווחה. אוויר צח וסיגריה. ממשיכים ושניה אחרי כל הפרגון והצחוק שוב משבר. זהו. אני נשברת. מתאפקת לא להגיד את כל מה שבא לי. בעיקר בגלל שיש ישראלים בסביבה ?. עוצרים שוב. צוחקים שוב (אני כבר לא). ממשיכים. יותר נכון, סוחבים. כאשר הגענו לנקודת הסיום שלנו (רכבנו כ-15 ק"מ) אמרתי "יאללה עכשיו עושים את זה שוב אבל בכיף" ?
זה לא היה מצחיק.
נו מה לעשות. נסיים אופטימיים ונגיד שבאמת היו גם רגעים יפים שם. המקום באמת מרהיב והרכיבה במרחבים כאלה באמת מהנה. ומה שבטוח יש עוד הרבה הזדמנויות וימים כיפיים לפנינו.
