יוצאים לדרך 3

הנה אנחנו שוב והפעם בדרך לגלות עולם מופלא ב-Netherlands הלא היא הולנד ארץ השפלה.

הניסיון נתן אותותיו ונסך בכולנו שקט ובטחון לקראת הנסיעה. ההתארגנויות אמנם עדיין ממושכות אבל עוברות באיזי תוך כדי שמספיקים לבלות עם בר המתוק, משפחה, חברים ומשימות רבות שלא קשורות לנסיעה. והנה היום הגדול מגיע וכולנו מלאי התרגשות בריאה שכזו. את המתח שחשבנו שאיננו הפעם נרגיש מאוחר יותר בנפילתו. אבל גם עליו הנסיון עוזר להתגבר ?

אז קמנו מוקדם אבל לא מדי, הכנו ערימת סנדביצים וצידה נוספת, העמסנו את כולנו על האוטו, בדקנו דרכונים והיינו גאים בעצמנו שיצאנו בול בשעה שקבענו. כדי לא להתלהב מדי עידן גילה לקראת השער בקיבוץ שהפלאפון נשכח אז חזרנו וכך יצאנו שוב ב-8:06. נו טוב.

עצירה בניר אליהו, אוספים את עידית (תודה עידית ?), עוצרים לפיפי ליד קקטוס בצורה של יד וממשיכים לשדה. כשמגיעים לשדה נראה שעמוס בהתחלה. עוד לא היינו כאן באוגוסט… אבל אז בפנים הכל רץ ללא עיכובים וכרגיל נשאר לנו המון זמן להעביר בהמתנה לעלות למטוס. עזרא המזוודה ממלאת את תפקידה נאמנה. קוראים. מציירים, אוכלים שניצלים ועוגת שמרים של סבתא אסתר שדאגה להכין לנו מבעוד מועד לפי שטסה לחו"ל בעצמה. תודה אמא ?. הטיסה, הנחיתה ואיסוף המזוודות עוברים להם חלק ואז נפילת המתח והעייפות צצים להם בדמות רעב (לא הפסקנו לאכול מהרגע שקמנו בבוקר כן?). ילדי הסנדביץ' ממש לא מוכנים להסתפק בסנדביץ' ומתפרקים. האמת שהבנו אותם. גם אנחנו כבר לא יכולנו לחשוב על עוד ביס מסנדביץ' מושקע ככל שיהיה. רוצים אוכל אמיתי! ואז המבוגרים שביננו עומדים בפני דילמה שכזו שכל החלטה יכולה להיות הכי טובה או הכי גרועה. לעצור לאכול עכשיו ומיד עם כל המזוודות והסרבול ואחכ לקחת את האוטו או ללכת לאוטו לצאת מהשדה ולמצוא משהו לאכול בדרך. החלטנו ללכת אל האוטו כי הבנו איפושהו שלא ברעב מדובר. כל הדרך לאוטו משום מה היתה ארוכה. ארוכה באמת. לא רק בגלל שליווה אותה בכי של שני ילדים חצי מפורקים שבקושי סוחבים את עצמם. איכשהו גם במצב זה, אנשים מסתכלים עלינו ועל כובעינו הכתומים ומחייכים. זה בהחלט מראה ששובה את ליבם ויחסם האדיב (ואם תרצו חומל) של האנשים.

הגענו לאוטו ובאורח פלא סימני ה"רעב" נעלמו כלא היו ומצב הרוח התרומם. מזל. התחלנו בנסיעה ועידן הצחיק את כולנו בקריאת השלטים בכביש במבטא הולנדי. הבנו ש-G בתחילת מילה בהולנדית זה למעשה ח והצחיק אותנו שגאיה היא בעצם חיה.

ואז מצאנו מסעדה על אם הדרך. המקום נראה היה קסום וגאיה אף הוסיפה שזה מקום שבסרטים מתנשקים בו… גם בפנים היה מקסים. ישבנו סביב שולחן עגול ואכלנו ארוחה חמה וטעימה. בילינו שם ברוגע שכזה, כאילו לא עברנו עכשיו שעות על שעות מחוץ לבית ובאופן לא מוסבר גם ללא הכמיהה של הערב הראשון להגיע כבר לבית החדש. בשלב זה כבר הבנו שהדילמה ההיא בשדה נפתרה על הצד הטוב ביותר ?

כך יצא שהגענו לבית החדש אחרי 11 בלילה. העברנו את הילדים רדומים למיטותיהם. אנחנו בעצמנו נשפכנו ואת הבית וסביבתו נגלה רק למחרת בבוקר.